מלחמת-העולם השנייה גרמה להפרעה במחקר אבל גם שימשה כגורם מניע. ההפרעה למחקר קרתה בגלל השירות של ל. רון האברד באוקיאנוס האטלנטי ובאוקיאנוס השקט בתור המפקד של אוניות סיור נגד צוללות. הגורם המניע היה בגלל העובדה שאם משהו הדגיש את הצורך בפילוסופיה מעשית לשיפור האדם, הרי שזאת היתה הזוועה הנוראית באותה המלחמה. או כפי שרון ניסח זאת בצורה תמציתית "לאדם יש שיגעון והוא נקרא מלחמה". מר האברד היה גם בין הראשונים שהביעו דאגה בקשר למשמעות של התפתחות הנשק האטומי שקיים בלי שיש במקביל הבנה של ההתנהגות האנושית.

שיא עבודתו עד לאותו זמן היה ב-1945, בבית-החולים של הצי אוק-נול, באוקלנד, קליפורניה. מר האברד סיים את המלחמה כשהוא עיוור באופן חלקי מפגיעה בעצבי בראייה, ונכה בגלל פציעות בירך ובעמוד השדרה. הוא הפך להיות אחד מחמשת אלפי המטופלים של הצי וחיל הנחתים באוק-נול. באותו מתקן היו טופלו גם כמה מאות חיילים שהיו כלואים במתקנים יפניים לשבויי מלחמה. מר האברד היה מסוקרן בגלל שלא היה ניתן להסביר את חוסר יכולתם להבריא למרות שהם קיבלו טיפול רפואי אינטנסיבי, והוא התחיל להעביר שם צורה מוקדמת של דיאנטיקה. בסך הכול כ-15 מטופלים קיבלו את הטיפול ממר האברד, והוא השתמש בטכניקות שלו כדי להסיר את מה שהוא הניח שהיה המחסום המנטלי לשיקום. מה שהוא גילה בסופו של דבר, ומה שלמעשה הציל את חייהם של המטופלים האלה, היה מבוסס על נקודה פילוסופית מרכזית: בניגוד לתיאוריה המדעית של אותה תקופה, הלך הרוח של אדם הוא חשוב יותר מהמצב הגופני שלו. כלומר, נקודות המבט, הגישות והמצב הרגשי שלנו קובעים באופן מוחלט את הרווחה הגופנית שלנו, ולא להפך. או כפי שמר האברד עצמו ניסח זאת בצורה כל-כך תמציתית: "התפקוד מפקח על המבנה".

לאחר שהוא פתר את הנושא הזה, ולאחר שהשלום הושב על כנו, מר האברד החל לבחון יותר לעומק את המעשיות של תגליותיו באמצעות מחקר מעמיק על אנשים מכל שכבות החברה. בין האנשים האלה היו שחקנים מבימת תיאטרון בהוליווד, מנהלים מהאולפנים הסמוכים, קורבנות של תאונות דרכים מבית-החולים בפסדינה, ואנשים שהוכרזו כלא שפויים מבחינה פלילית מהמוסד לחולי נפש בג'ורג'יה. בסך הכול מר האברד עבד באופן אישי עם כמאתיים אנשים, נשים וילדים לפני שהוא ערך בספר את תוצאות מחקרו בן שש-עשרה השנים. הספר נקרא 'דיאנטיקה: התזה המקורית', ולמעשה הוא לא יצא לאור, אלא הועבר לחברים לצורך סקירה ומתן הערות. הספר הועבר דרך תהליך של יצירת עותקים, ובסופו של דבר מאות עותקים שלו נכנסו למחזור. התגובה היתה כל-כך נלהבת עד שזה עודד את מר האברד להציג הכרזה רחבה יותר. המאמר נקרא "ארץ לא נודעת: המיינד", והוא הופיע בגיליון החורף-אביב של 1950 ב-'כתב העת של מועדון המסיירים'. מיד לאחד מכן, מר האברד מצא את עצמו, פשוטו כמשמעו, מוצף בבקשות למידע נוסף, ובסופו של דבר זה גרם לו למהר ולהוציא את הספר הרשמי 'דיאנטיקה: המדע המודרני של בריאות הנפש'.

אין ספק שהופעת הספר 'דיאנטיקה' היתה אירוע שהוא ציון דרך. במה שהיה לתחזית שגילתה את העתיד, בעל הטור הארצי וולטר ווינצ'ל הכריז: "משהו חדש מגיע באפריל, והוא נקרא דיאנטיקה. מדע חדש שמשיג תוצאות בלתי משתנות כמו במדעי הפיזיקה, אך עושה זאת בתחום המיינד האנושי. לפי כל הסימנים, נראה שהוא יהיה מדע מהפכני לאנושות כמו גילוי וניצול האש על-ידי איש המערות הראשון". למרות שההצהרה של ווינצ'ל היתה נועזת, היא היתה מדויקת. משום שעם דיאנטיקה הגיע ההסבר המוחלט הראשון של החשיבה וההתנהגות האנושית. בנוסף, יחד עם דיאנטיקה הגיע האמצעי הראשון לפתור את בעיות המיינד האנושי, הכוללות תחושות לא רצויות, רגשות, התנהגויות לא רציונליות ומחלות פסיכוסומאטיות.

בלב הבעיות האלה ניצב מה שמר האברד קרא לו המיינד הריאקטיבי, והוא הוגדר בתור "חלק מהמיינד של האדם שעובד אך רק על בסיס של גירוי-תגובה ... שאינו תחת שליטתו הרצונית, ושמפעיל כוח ושליטה על המודעות, המטרות, המחשבות, הגוף והפעולות שלו". בתוך המיינד הריאקטיבי מאוחסנות אנגרמות, שרון הגדיר כהקלטות מנטליות של זמנים של כאב גופני וחוסר הכרה. העובדה שהמיינד הזה עדיין הקליט קליטות חושיות במהלך רגעים של חוסר הכרה מלא או חלקי היתה ידועה באופן חלקי. אבל הצורה שבה האנגרמה פועלת על הגוף, משפיעה על ההתנהגות ועל המחשבה – כל זה היה חדש לגמרי. בנוסף, אף אחד לא דמיין אי פעם מה המשמעות של האנגרמות, כפי שהן מאוחסנות במיינד הריאקטיבי, בהקשר של הסבל האנושי. משום שזה החלק הזה של המיינד, כפי שמר האברד ניסח זאת "שגורם לאדם לדכא את תקוותיו, שמחזיק באפתיות שלו, שגורם לאדם להסס כשהוא צריך לפעול, והורג אותו לפני שהוא התחיל לחיות". בקיצור, זה היה המקור של כל הכישלונות האנושיים.

אם מישהו אי פעם היה רוצה הוכחה של מה דיאנטיקה אמרה על האנגרמה ועל המיינד הריאקטיבי, הוא היה צריך רק להסתכל על מה שאפשר להשיג עם טכניקות של דיאנטיקה. יש מקרים רבים, מתועדים ומדהימים: מטורף בעל נטיה להתאבדות חזר למצב רגיל תוך כמה עשרות שעות, אדם משותק בגפיים חזר לתנועה מלאה בערך תוך אותו הזמן, פרופסור שהוכר כעיוור בבית-משפט קיבל בחזרה את הראייה תוך פחות משבוע, ועקרת בית היסטרית ונכה חזרה למצב של בריאות מושלמת לאחר סשן יחיד של ארבע שעות. ויש את השאיפה האולטימטיבית של אודיטינג בדיאנטיקה: המצב של קליר, מצב שבו כל המיינד הריאקטיבי נמחק, כשהאדם נשאר עם מאפיינים ויכולות גבוהות הרבה יותר ממה שנחזה בעבר.

אין צורך לומר, כשהחדשות על התגליות של מר האברד התחילו להתפשט, התגובה היתה עצומה: יותר מ-50,000 עותקים של דיאנטיקה נמכרו מיד כשיצאו ממכונות הדפוס, בזמן שחנויות ספרים נאבקו כדי לשמור שהספר יהיה על המדפים. כאשר הראיות למעשיות של דיאנטיקה היו יותר ויותר נפוצות – העובדה שדיאנטיקה אכן הציעה טכניקות שכל אחד יכול ליישם – התגובה היתה אפילו יותר דרמתית. "דיאנטיקה – כובשת את ארה"ב בסערה" ו-"התנועה שצומחת במהירות הגדולה ביותר באמריקה", אלה היו כותרות העיתונים בקיץ 1950. עד סוף השנה, כ-150 קבוצות דיאנטיקה נוצרו מחוף לחוף באופן ספונטני, ושש ערים התגאו בכך שהוקמו בהן מוסדות לדיאנטיקה כדי לעזור למר האברד לקדם את הנושא.