מזה שלושים ושמונה שנים, נכון לזמן כתיבת מאמר זה (1969), עסקתי במחקר בסיסי בנוגע לחיים ולמדעי הרוח. זהו מחקר בסיסי או טהור והוא נובע מאותו מקור כמו המאמץ של הפילוסופים הקדומים – לנסות לקבוע את זהותם של החיים כנבדלים מחומר וכקשורים לעולם החומרי ולצורות חיים שבהם עוסקים המדעים הבסיסיים והמפותחים. ההבדל הוא בכך שהמחקר בוצע מנקודת מבט של מתודולוגיה מדעית שבה הוכשרתי.

למעשה, הנושא היה מספיק לא ידוע ולא היו בו מספיק מינוחים כדי להעניק לו שם ברור. אני אומר שהוא היה לא ידוע משום שבמידה ניכרת הוא לא הצליח לעמוד בקצב של מדעי הטבע או המדעים המדויקים, ולמעשה המדעים המדויקים מאיימים עליו. לדוגמה, אנחנו מוצאים שמחאותיהם של מדענים לפיזיקה מבוססות על הפרות של החיים או על השימוש המוטעה או השימוש לרעה בחיים באמצעות יישומים לא זהירים בפיזיקה ('מדע והישרדות', מאת בארי קומונר).

כדי להגן על משהו, אדם חייב לדעת מהו הדבר הזה, ולדעת מהו מבחינה מדעית. תיאוריות הדנ"א הביולוגיות מתייחסות לחיים פלוס חומר, וכל המאמצים לגרום לחומר ליצור חיים נכשלו עד כה.

בלי שם ממשי שיגדיר את המחקר עצמו, זה היה בלתי אפשרי, כמובן, ללמוד קורסים בנושא הזה. לא ניתן היה למצוא את התשובות לו בתחומים מוכרים משום שהוא עצמו היה לא ידוע לא רק בזהותו אלא גם במאפייניו.

למדתי כל קורס במתמטיקה ובפיזיקה שניתן היה ללמוד באוניברסיטה. אבל אז נעצרתי בעיקר בגלל מחסור בנושאים אקדמיים נוספים שניתן היה ללמוד. אני זוכר שמחשבתי התגבשה בנוגע לפרוייקט כשגיליתי שקורסי הפסיכולוגיה והפילוסופיה שלימדו אותם לא עמדו בדרישות של משימת המחקר שהתכוונתי לערוך, משום שבאף אחד מהם לא מצאתי תלמידים או פרופסורים שלמדו מתמטיקה או פיזיקה מודרניות או שהשתמשו בדברים שהוכשרתי להתייחס אליהם כמתודולוגיה מדעית, ושעד כמה שיכולתי לגלות הסכימו להודות בטעויות בלוגיקה (מתמטיקה) שמצאתי בהן. בעולמו המאורגן, המדען לפיזיקה לא הסכים לתת תוקף לבלבול שהיה קיים במדעי הרוח.

לכן יצאתי למסע מחקר והתחלתי לחקור את החיים. נראה שתרבויות פרימיטיביות היו מקום שאפשר להתחיל ממנו.

מעולם לא היה חוקר מודרני שהיה צריך להתמודד עם כל-כך הרבה נתונים או נושאים סותרים ועם תוצאות כל-כך מועטות.

עם זאת, היה ברור שהזינוק של מדעי הפיזיקה במאה האחרונה, שאפילו אז המשיכו לצבור תאוצה, יסגור את הפער עם מה שהיה ידוע בתור מדעי הרוח ואפילו יכניע אותם. ואכן כך קרה.

תחת עומס המחקר במהלך המחסור המוחלט במענקים ובמימון של מחקר בתקופה שלפני המלחמה, נאלצתי למצוא פתרון לצד הכלכלי של העניין. עשיתי זאת בעיקר באמצעות כתיבת ספרים ותסריטים ומאוד הצלחתי בזה, לפחות מספיק כדי לממן את שאר הדברים שבהם עסקתי.

בשלהי שנות ה-30, בעקבות פריצת דרך בנושא, כתבתי ספר אבל הוא מעולם לא פורסם.

בסופו של דבר חזרתי אחורה דרך כל מבוכי המראות והערפל הניכר לעין של מדעי הרוח ועבדתי עם ציטולוגיה. נאלצתי ללמוד את הנושא ברגעים החולפים שנותרו לי בחיים עמוסי עבודה ולחץ. גיליתי כמה רמזים לזיכרון תאִי ולשמירה על דפוסים ובניתי תיאוריה, שעדיין תוכל למצוא אותה, על אחסון הזיכרון במולקולות, ונטשתי אותה כבלתי אפשרית.

שמועות על הספר וכמה מאמרים שפורסמו הפנו אליי את תשומת לבה של רוסיה (דרך Amtorg) שהציעה לי לערוך מחקר. מאחר שלמרבה הצער התנאי היה נסיעה לרוסיה (דבר שהיה עדיין אופנתי) ודרש ממני שיטות למדידת פוטנציאל העבודה של הפועלים שם, נאלצתי לסרב. זה היה מזל גדול כי השנה היתה 1939.

שיקולים אידיאולוגיים ודרישות לשליטה טובה יותר או לצייתנות כנועה מצד העם לא היו חלק מתוכניות העבודה שלי.