ל. רון האברד הכריז במאמר מכריע מ-1965, "במשך כחמש-עשרה שנים למדתי, בין שאר ענפי הפילוסופיה, את הנושא של אומנות". היו לו שתי סיבות לכך. בראש ובראשונה, כפי שהסביר: "מבין כל תחומי הפעילות של האדם, אומנות עברה הכי פחות קודיפיקציה והיא הכי פחות מובנת". אפילו ההגדרה שלה עצמה, הוא ציין, היתה עדיין נתונה לדיון אינטנסיבי. לפיכך, ברמה אקדמית גרידא, הוא ביקש לבחון את הנושא במונחים הנרחבים והבסיסיים ביותר שלו, וכך ענה על השאלות שפילוסופים ומבקרים הרהרו בהן זמן כה רב, לרבות השאלה הבסיסית מכול, "מהי אומנות?"

עם זאת, היתה סיבה נוספת להתעניינות שלו בנושא: הוא היה קרוב מאוד ללבו. "להנציח את החלומות שלי במילים, בצבע או במוזיקה, ולאחר מכן לראות אותם חיים", כתב כשלושים שנה מאוחר יותר, "זה סוג הריגוש הגדול ביותר". בעודו מדבר על אומנים ככלל, הוא הכריז שהם היחידים שמסוגלים ליצור את העתיד. אם כן, אין ספק שהוא לא התייחס בקלות דעת אל "הנושא הנרחב הזה שנקרא אומנות", כפי שתיאר אותו; ולמעשה, קרוב לוודאי שאי אפשר להתייחס לחייו של ל. רון האברד מבלי להתייחס להישגיו האומנותיים.